תיאור מקרה – "מגדל הדמעות" יד לשריון בלטרון

מעין הדמעות יבש, אך העצב נותר בעינו

הפרויקט לשיקום חלקי של מגדל הדמעות הוא דוגמה נפלאה ליכולות של חברת בלפור בטיפול בנכסי תרבות ורוח.

האנדרטה הנפלאה פרי יצירתו של היוצר הדגול דני קרוון נבנתה תוך השתלבות במוזיאון שהוא גם יד זיכרון לחללי השריון בלטרון.
לאחר פטירתו של קרוון נטלה משפחתו אחריות מקפת לשימור יצירתו ומורשתו.

אוצרת מטעם המשפחה פנתה לבלפור ובחנה הצעות שונות לטיפול בנזקי חלודה קשים, תוך שהיא מתייעצת תדיר עם בני המשפחה ואתנו.
שיתוף הפעולה המיוחד הזה הניב בסופו של דבר את התוצאות המיוחלות.

לפניכם הסיפור כפי שנכתב על-ידי משפחת קרוון.

דני קרוון, מגדל הדמעות, יד לשריון, לטרון, 1999
חומרים : אור, שמיים, מים, זכוכית, פלדה.

המגדל באתר ההנצחה יד לשריון, שימש בעבר נקודת תצפית וירי לכוחות הבריטים והירדנים ששלטו ממבנה המשטרה. המגדל, כפי שהוא היום, הוא פרי יצירתו של האמן דני קרוון.

העבודה הוזמנה על ידי האלוף מוסא פלד ונבנתה בעזרתו של האלוף טל (טליק) בבתי המלאכה של השריון.
הקירות במגדל עשויים מ-12 טון פלדה, ועליהם ניתן לראות חורים גדולים – תוצאה של פגיעות אמיתיות וירי טילים נגד טנקים.
בעיצוב המקורי של דני קרוון זלגו טיפות מים ממעלה המגדל וניקוו לבריכת מים מתחת לרצפת הזכוכית בתחתית המגדל. טיפות המים מסמלות את הדמעות, העצב, האובדן והשכול. בריכת המים מסמלת את החיים שציוו לנו הנופלים במותם.

אחד הרעיונות שעמדו בבסיסה של יצירת אמנות זו היה, שכאשר המבקרים יביטו מבעד לחלונות – המדומים לאפיסקופים של טנק – הם יראו את דמותם המשתקפת באופן שבו הם נראים בוכים, כאות הזדהות עם המשפחות השכולות והחברים לנשק.
עם השנים, נוצרה חלודה על לוחות הפלדה הרטובים, שהלכה ו"אכלה" את קירות המגדל. דני קרוון החליט להשאיר את פצעי החלודה שסמנו את פצעי השכול הפתוחים שלעולם לא יגלידו, וכאב האובדן שלדיראון יישאר. לאחרונה בוצעו במקום עבודות שיקום ושימור של לוחות הפלדה והוחלט להפסיק את זליגת המים על מנת לשמר על החלודה כפי שהיא.

במילותיו של דני:
"בתחילה פנה אליי האלוף מוסא פלד וביקשני לתכנן את תצוגת שלושת הטנקים המסמלים את שלושת מלחמות ישראל. זה לא היה בשבילי; אני איני הופך טנק ליצירת אמנות. אך כשפנה אלי לתכנן פסל – את חלל הזכרון במבנה משטרת המנדט, לא יכלתי לסרב, לא רק בגלל מאות הנופלים באוגדות השריון, אלא גם מפני שלטרון היא מקום מלא זכרונות עבורי.
על גבעה לא רחוק משם, בהפוגת מלחמת העצמאות, הקמנו את קיבוץ הראל, קיבוץ משלט. לטרון בשבילי היא מחנה המעצר של חברי ההגנה והמחתרות; לטרון היא השבת השחורה; לטרון היא קרב עקוב מדם בדרך לירושלים.
היום, לא רחוק משם, שוכנת נווה שלום – בה חיים יהודים וערבים בניסיון נועז להתקיים בצוותא במציאות הישראלית. שם גם קבור תום, הנכד של אחותי נעמי, ובנם של בועז ודניאלה כיתאין, קורבן אסון המסוקים. קורבן של מלחמה חסרת טעם אליה גרר אותנו שר הבטחון לשעבר אריאל שרון, והביא עלינו אסון נורא שאין בו הגיון וצורך; אסון שכל הנשאר ממנו זה שנאה וקברים.
כשנכנסתי לתוך המגדל המחולק לקומות, היה לי ברור שצריך בראש ובראשונה לפתוח אותו: לבטל את חלוקת הקומות ועל ידי כך לחבר את הקרקע שבמרתף אל השמיים שמעל התקרה; פשוט לפתוח את הכל. התלבטתי אם להשאיר את המדרגות הצמודות לקירות, אך הרגשתי שהן מיותרות. את הקירות רציתי לצפות בפלדה ולהשאיר את הצריחים שבקירות כמו בבונקר, בטנק. מטעמי תקציב נאלצתי להשתמש בברזל, שעם הזמן יחליד, מאחר ואחד האלמנטים החשובים בפסל הוא המים: טיפות המטפטפות מהקירות.
ברעיון דומה של טפטוף השתמשתי כבר בשנות ה-70, באנדרטה לשואה שהקמתי במכון ויצמן ברחובות. בלטרון, קירות המתכת דומעות והמים מטפטפים למטה אל הרצפה השקופה, שעמוק מתחתיה מבעבעים מי מעיינות נסתרים בין האבנים והסלעים."